הפרק מתחיל בזה שג'ייס וקליירי יושבים במונית , ג'ייס אומר לנהג שייקח אותם לברודווי, שם יש את מסעדת טאקי, המסעדה האהובה של ג'ייס. זו סוג של מסעדה של ציידי צללים. בזמן שהם נוסעים הוא התקשר לאלק ואמר לו לבוא גם ושאיזבל וסיימון יכולים גם הצטרף. הם כולם הגיעו והתחילו לדבר על מגנוס ביין. אחד מהיושבים במסעדה שומע את השיחה , ומצטרף אליה פשוט ככה. כמובן שהם לא שמחים במיוחד , אבל, צייד הצללים סיפק להם מידע ואמר כבדרך אגב שהוא עורך מסיבה ממש היום בחצות. הוא הושיט להם הזמנה והפסיק להתערב. לאחר מכן הם עוזבים את הנושא וקליירי שואלת בנוגע לשוכני התחתיות. מבחינת איזבל וג'ייס הם סתם... קיימים והם נחותים מהם. לא אכפת להם לתת להם לחיות אבל כשהם יתחילו להציק , הם יסתבכו איתם. הם לא אוהבים את שוכני התחתיות ויש לי תחושה ששוכני התחתיות גם לא מתים עליהם. לאחר שסיימו לאכול כל אחד התפצל לדרכו, ג'ייס ואלק הלכו לנשקייה , איזבל וסיימון הלכו לסנטרל פארק , וקליירי הלכה לישון .טוב , ניסתה לפחות. המחשבות הדירו שינה מעייניה, אז היא הלכה לספרייה , שהייתה ריקה. היא ראתה ספר על השולחן שהודג' קרא ממנו קודם , והתחילה לעיין בו. מהספר נפלה תמונה של אנשים צעירים , ביניהם זיהתה את אימא שלה , ג'וסלין. לפתע הודג' מופיע. קליירי נבהלה והתנצלה שחיטטה לו בדברים. זה היה תצלום של החוג , כך הודג' הסביר לה. הוא הראה לה את אימא שלה, אותו ואפילו את לוק. קליירי מבקשת שיסביר לה למה הצטרפה למסדר של וולנטין. הודג' אומר שזה בגלל שלא כולם היו בעד הסכמי שלום עם שוכני התחתיות , היו חלק שהעדיפו לחזור לימים קודמים, כששוכני התחתיות היו מטרה להרג. כך הם הרגישו בטוחים יותר. ואז הוא התחיל לספר לה באהבה מוגזמת על אידריס , המקום ממנו באו ציידי הצללים. הוא אמר שמי שלא ראה את העיר הזו , ממש הפסיד. היא יפיפייה, הכי טהורה והכי טובה שאפשר לבקש. קליירי שינתה נושא ואמרה שהיא לא מצליחה להירדם בגלל כל המחשבות . אני יודעת את התחושה , הזדהיתי. הודג' נתן לה שיקוי בצבע ירוק בהיר. היא הודתה להודג' וחזרה לחדרה. איזה נחמד שיש את הודג'. להפתעתה חזרה אל החדר בשביל למצוא את ג'ייס מחטט לה במחברת הרישום. קליירי נבהלת ושופכת את כל תכולת השיקוי על הרצפה. היא נוזפת בג'ייס , אומרת שהמחברת פרטית ושבגללו היא לא תצליח להירדם. ג'ייס אומר שהוא יספר לה סיפור ערש . הוא מספר על ילד , צייד צללים, כשהיה בן 6 אביו נתן לו בז לצורך אילוף. הילד לא אהב את הבז , והבז לא אהב את הילד. מקורו המושחז הפחיד אותו , עיניו החדות עקבו אחריו לכל מקום . הבז היה פוצע את הילד , אבל הילד השתדל לאלף אותו כדי לרצות את אביו. אט - אט הוא התחבר לבז. הילד למד להאכיל את הבז מכף ידו , וכשהצליח הבז ללמוד לנחות על ידו של הילד , הוא כמעט צרח מאושר. הוא התחבר לבז ואהב אותו מאוד . הוא ניגש לפני אביו והראה לו את הישגיו , הוא ציפה שיתגאה בו , אבל אביו לקח מידו את הציפור , ומלק ממנו את צווארו. אביו אמר שהוא דרש ממנו ללמד אותו צייתנות . ושהילד שבר אותו בכך שאהב אותו. הילד התאבל על מות הציפור . מאז הילד אף פעם לא בכה יותר., ולא שכח את הלקח, שלאהוב פירושו להרוס ולהיות נאהב פירושו להיהרס. זה נכון. כמובן שהילד בסיפור היה ג'ייס. מקליירי אמרה שזה סיפור נורא, אך לפני שהספיקה לסיים את המשפט צללה לשינה עמוקה. פה נגמר הפרק. הוא השפיע עליי מאוד וממש אהבתי אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה